25 בינואר 1924 נולד בקיבוץ תל יוסף לבת שבע וניסן ריזמן, אנשי "גדוד העבודה", שעלו לארץ ישראל
מפרוסקרוב שברוסיה בעלייה השלישית.
מהילדים הארצישראליים הראשונים שנקראו בשם החדשני "אורי". חצי שנה אחרי הולדתו עברה המשפחה לפלוגת "גדוד העבודה" בירושלים. אמו הצטרפה כשחקנית לתיאטרון סטודיו של הגדוד, שהיה הבסיס לתיאטרון האוהל. היא לא השתלבה בתיאטרון ממוסד אבל המשיכה להופיע בערבי קריאה כל חייה. "[אמא] הייתה עובדת בעזרת המראה, אני התבוננתי והקשבתי. אם החזרה הייתה מצליחה [...] הייתי פורץ בבכי... [היא] חדלה לעבוד עם הראי והשתמשה בי כבמעין פרטנר".
| 1928 | משפחת ריזמן השתקעה בתל אביב. |
| 1930-1932 | המשפחה שהתה בפריז ללימודי הנדסת בניין של האב. |
| 1939 | למד בסטודיו של יצחק פרנקל, הסטודיו הראשון לציור בתל אביב (נפתח ב- 1925), שהתאפיין באווירה משפחתית ונסגר באותה שנה. ציור הכינור הוא מאותה שנה. |
| 1941 | משפחת ריזמן עברה לגור ברחוב גוטליב 3 בתל אביב, בבניין שבנה אביו של אורי (בקרבת ביתו של מורו, הצייר פרנקל, ברחוב גוטליב 5). |
| 1942 | סיים את לימודיו בגימנסיה העברית הרצליה ויצא לשנת הכשרה בקיבוץ יגור. |
| 1943 | ממקימי קיבוץ בית הערבה שעל שפת ים המלח. בקבוצת המקימים היה גם יחיאל שמי. |
| 1946 | עבד בחברת האשלג בסדום, שם הכיר את מזל חמדי מקיבוץ נגבה והם נישאו. מזל הייתה בת למשפחה תימנית ירושלמית, ואורי אהב מאוד לבקר בביתם (ציורי בית הכנסת, דיוקנאות בני המשפחה וציורי סמטאות ירושלים משנות ה- 60 נוצרו בעקבות ביקורים אלה). |
| 1947 | נולדה בתם היחידה אסנת. |
| 1949 | עם חבריו שפונו מבית הערבה הצטרף לגרעין מקימי קיבוץ כברי שבגליל המערבי, שם חי ויצר עד יומו האחרון. את ציוריו מבית הערבה ומהשנים הראשונות בכברי כינה ריזמן "התקופה העכורה". |
| 1950 | נבחר לועדת התרבות של כברי. |
| 1951-1953 | חי בפריז (בתמיכת אביו) ולמד בבית הספר הלאומי לאמנויות יפות, בסדנה לאמנות מונומנטלית של הצייר ז'אן סוברבי. אשתו ובתו נשארו בארץ. באותה תקופה שהו בפריז לאה ניקל, אליהו גת ומיכאל גרוס, ובינם לבין ריזמן התפתחה ידידות רבת שנים. עם לאה ניקל צייר ב- 1952 במשך שלושה ימים תרנגולת שחוטה שקנו בשוק כמודל על כיסא. |
| 1952 | בעת שהותו בפריז נפטרה אמו בת שבע. אביו התחתן בשנית (דבר הנישואים נשמר בסוד) עם אחותה הבכורה חדווה, שטיפלה בה בעת התקפי מחלתה. |
| 1953 | חזר מפריז. המפגש עם האנשים "הקשים" כלשונו והנוף המקומי, והמאבק על מעמדו כצייר בקיבוץ, חוללו אצלו משבר רציני ראשון. "עמדתי על סיפון האנייה המתקרבת לחיפה והבטתי אל האור הבהיר והחזק, השונה כל כך מן האור האפרפר של פריז. הסתכלתי ונבהלתי: זה היה משהו שלא ידעתי לציירו... היה זה אור שלא ידעתי להגדירו. לבן, ועם זאת – לא לבן. שקעתי בדיכאון איום".
תקופה זו כונתה בפיו "תקופת הבלוז". |
| 1954 | הקים סטודיו ב"מקלחת הקנדית", מבנה נטוש ורעוע בשולי הקיבוץ. לאחר עירעור של הקיבוץ ועירעור חוזר של ריזמן אושר סופית הסטודיו. לריזמן אושר לעסוק בציור במשך שני ימי עבודה בשבוע, ואחר כך שלושה. אושר לו לרכז ימים אלה ולהקדיש חודש רצוף לציור וחודש רצוף לעבודה במשק. רק באמצע שנות ה- 70 התאפשר לו להקדיש את כל זמנו לציור. |
| 1955 | הציג בשתי תערוכות של אמני הקיבוץ, בגבעת ברנר ובעין חרוד, עבודות העוסקות בהווי הקיבוץ (החליבה, 1954). |
| 1957 | הוזמן להציג כאמן אורח בתערוכת "קבוצת העשרה" בבית האמנים בירושלים (הציג נוף קטן המתאפיין בצבעוניות הייחודית לו). |
| 1963 | השתתף בתערוכת "אסכולת פריז" בגלריית שארפנטייה בפריז (אוצר הפרק הישראלי בתערוכה: חיים גמזו). |
| 1964 | תערוכת יחיד ראשונה בגלריית צ'מרינסקי בתל אביב (ציורי נופים ואשה יושבת).
אשפוז ראשון בבית חולים בעקבות התמוטטות נפשית. ריזמן תיאר את התהליך המחזורי של התחלפות מצבי ה"עלייה החיובית" ומצבי הדיכאון והאשפוז: "כשהייתה פוקדת אותי עלייה, הייתי מקבל כדורים מהממים על מנת לווסת את העלייה ועל מנת שאוכל לישון. ואחר כך, כשהעלייה הייתה דועכת, הייתי מקבל כדורים נגד דיכאון, וכך חייתי במשך שנים רבות". |
| 1967 | תערוכה שנייה בגלריה צ'מרינסקי (ציור נופים, ביניהם שדרת החרובים ודרך בשדה, על ההזמנה הציורים: דיוקן עצמי ועירום – נוף).
נישואי בתו אסנת. |
| 1970 | תערוכת יחיד במוזיאון חיפה לאמנות (אוצר: גבריאל תדמור). בקטלוג נדפס טקסט קצר של ריזמן. בתערוכה הוצגו בין השאר הציורים אשה – הר; חומות וקטעי סמטה בירושלים; דמויות ודיוקנאות שאת סגנונם המופשט והנופי אפיין ריזמן מאוחר יותר כ"ציורי צלליות": "והנה, לאחר שנים רבות של קומוניקציה עם הנוף, הרגשתי שאין לי סיפוק ממנה בלבד. ניסיתי להתמודד עם מגע קומוניקטיבי עם בני אדם. כך הגעתי לציור פורטרטים [...] הייתי מתרכז במשטח הגדול, כלומר: בצללית".
לאחר זמן, על פי אותו ראיון, הגיע ריזמן למסקנה ש"הפרטים – העיניים, האף והפה – הינם למעשה חלונות הנפש" והוא החל לציירם תוך קיום "מגע שיחתי ער" בינו לבין המודל. |
| 1971-1972 | חי תקופה נוספת בפריז עם אשתו מזל. לא הצליח למכור ציורים ומזל עבדה לפרנסתם. הושפע עמוקות מתערוכה של הצייר האנגלי פרנסיס בייקון בגראן פאלה. |
| 1973 | תערוכת יחיד "אדם ונוף" בגלריה הקיבוץ בתל אביב. |
| 1974 | נוסדה קבוצת "אקלים", שדגלה בביטוי של האופי והאקלים המקומיים באמנות. בין חברי הקבוצה: אליהו גת, רחל שביט, אורי ריזמן, חנה לוי, אברם רפאל. היתה זו התארגנות האמנים היחידה שריזמן השתתף בה. |
| 1975 | השתתף בתערוכה של קבוצת "אקלים" בגלריה אנדסל בלונדון. |
| 1979 | עבר ניתוח ברגלו. נכנס לסטודיו משלו בקיבוץ.
תערוכת יחיד בגלריה הקיבוץ בתל אביב.
בנוסף על השיעורים הפרטיים בציור שנתן בסטודיו לימד ציור בנהריה, בחיפה ובאוהל שרה. בסוף שנות ה- 70 ובתחילת שנות ה- 80 תיעד את חייו, מחשבותיו ועבודתו במחברות יומן ובהקלטות. על פי הערכתו, כתב כ- 10,000 עמודי מחברת בשבע שנים. |
| 1980 | רעייתו מזל נפטרה. צייר את קבוצת הציורים "נופי אבלות".
נפגע קשה ברגלו בתאונת אופניים. |
| 1981 | תערוכת יחיד במשכן לאמנות, עין חרוד (אוצרת: גליה בר אור) ובגלריה גורדון בתל אביב. בחוברת זיכרון למזל נדפס הטקסט שכתב על אודות יחסי הניגוד וההשלמה בין האדום לירוק. |
| 1982 | אספן רכש קבוצת עבודות גדולה של ריזמן מהקיבוץ. מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון ישראל בירושלים רוכשים לראשונה ציור של ריזמן לאוספיהם. |
| 1983 | תערוכת יחיד במוזיאון ישראל בירושלים בלווית קטלוג (אוצר: יגאל צלמונה). |
| 1986 | פטירת אביו, ניסן ריזמן. |
| 1987 | יצא מאשפוז חוזר בבית חולים ולאחריו לא חזר עוד לצייר. |
| 1988 | תערוכה רטרוספקטיבית במשכן לאמנות, עין חרוד, בלווית ספר (אוצרת: גליה בר אור).
זוכה בפרס בנק דיסקונט לאמן ישראלי, מוזיאון ישראל, ירושלים. |
1989
25 בינואר 1991 | זוכה בפרס ההסתדרות לציור ולפיסול ע"ש נחום גוטמן, עם הציירת אביבה אורי.
נפטר בקיבוץ כברי ביום הולדתו ה- 67, בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה.
|